אהבת ה' עדיפה לנו מכל הנאות שבעולם
"יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן" (שה"ש א', ב')
מפרש רש"י: "יִשָקֵנִי מנשיקות פיהו – זה השיר אומרת (כנסת ישראל) בפיה, בגלותה ובאלמנותה: מי ייתן וישקני המלך שלמה (כינוי להקב"ה) כמו מאז…כחתן אל כלה, פה אל פה…"
ללמדך שהציפייה והכמיהה לקירבת ה' לא התפוגגה ולא דעכה בליבם של ישראל, למרות שנות הגלות המרובות, ועדיין ישראל כמהים ומייחלים בכל ליבם לאהבת ה' יתברך וקירבתו כימי קדם. הוא אשר אנו אומרים מידי שני וחמישי בתפילת שחרית: "מהר יקדמונו רחמיך…כי לך מייחלות עינינו…"
ובגמרא (סוכה מ"ה:) אמרו: מה לולב אין לו אלא לב אחד, כך ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים!
וזוהי בקשתם של ישראל באומרם: "יִשָּׁקֵנִי מנשיקות פיהו" – רוצים הם לזכות לקירבת ה' הגדולה ביותר, לא פחות מנשיקות פיהו, שהרי נשיקה מורה על חיבה ואהבה גדולה, ואינם מבקשים נשיקה ביד, אשר היא מלמדת ומורה על כבוד והערכה, דוגמת נשיקת ידם של החכמים והצדיקים כנהוג, אלא רוצים הם "מנשיקות פיהו" – כנשיקת אוהב ונאהב, לקבל מנשיקותיו של הקב"ה באופן ישיר.
וגדולה מזו, מצהירים ישראל ואומרים: "כי טובים דֹדֶיךָ מיין", וידוע הוא כי היין רומז להנאות ותענוגות העולם הזה אשר מושכים את לב האדם כמו היין, ועל זה הזהיר החכם מכל אדם ואמר (משלי כ"ג, ל"א): "אל תֵרֶא יין כי יתאדם כי יִתן בכוס עינו…", ולזה נתכוונו ישראל באומרם: "כי טובים דֹדֶיךָ מיין" – כלומר, טובה לנו אהבתך והיא עדיפה לנו מכל מנעמי העולם הזה ותענוגותיו, כי אין לנו חפץ ורצון בדבר זולתי אהבתך וקירבתך לנו! 
ובדומה לזה מסופר: מעשה באחת העיירות באירופה, זלוטיפולי שמה, שהייתה מוקפת ביערות-עד סבוכים, וכדי להגיע לעיר המחוז, צריך היה לעבור דרך היערות הסבוכים. באחת השנים התרגשה צרה על תושבי העיירה ותושבי האזור כולו, הולכי דרכים שעברו ביער "נעלמו" ויותר לא נראו עוד, משלוחים ושיירות שעברו בדרכי היער, לא הגיעו למחוז חפצם. פחד וחשש אפף את תושבי האזור כולו, תושבי האזור הקימו קול זעקה אודות המצב. ראשי השלטון היו ערים למצב, והחליטו לפעול כדי למגר את הפחד. מיד גויסו כוחות צבא ונערך מצוד נרחב. כעבור זמן מה נתפסה ביער כנופיית שודדים אשר גרמה לדבר. ברם, לגודל התדהמה נתברר שראשי הכנופיה ומנהיגיה היו לא פחות מאשר שני יהודים פורקי עול מתושבי האזור.
כמובן שנערך להם משפט מתוקשר מאוד, ובסופו נגזר עליהם גזר דין מוות בשריפה! והנה בהגיע היום, ניתנה פקודה לכל תושבי האזור להגיע ולהתייצב בעיר המחוז, לחזות במו עיניהם בהוצאת השניים להורג, למען ישמעו וייראו.
במרכז העיר עמדה הכן מדורת עצים ולידה היו קשורים שני הפושעים, ממתינים לביצוע גזר הדין. והנה, משהגיע הכומר אל כיכר העיר, מיד פנה והסתודד עם מפקד המשטרה. לאחר מכן, פנה אל שני הנאשמים ואמר להם: "אם תסכימו להמיר את דתכם ולהתנצר, מיד יומתק עונש המוות למשהו קל יותר". אך השניים סירבו פה אחד, ואמרו: "יהודים אנו ויהודים נמות". לשמע סירובם הנחרץ, פנה אליהם הכומר בשנית ואמר: "נגיש לכל אחד מכם צלב עץ והוא רק ינשק אתו", לאחר התייעצות קצרה ביניהם, הסכימו השניים, מיד הוגש לכל אחד מהם צלב עץ, נטלו את הצלב והטיחוהו לארץ בעוצמה מרובה ונשבר לרסיסים!
ההמון בראותם זאת דרשו נקמה באותם יהודים על שביזו את סמל דתם, והוחלט פה אחד לשרוף את ידיהם תחילה על שניפצו את הצלב. הביאו שתי חביות זפת והציתו אותם ותחבו את ידיהם בזפת הבוער. ידיהם הפכו לאבוקות אש, בשרם נחרך והתפורר, ההמון המשולהב ציפה לשמוע מפיהם זעקות כאב, אך במקום זאת החלו היהודים לשורר: "ישמחו במלכותך…".
אכן, זוהי מעלתם של ישראל, למרות היותם בגלות הארוכה, עדיין משתוקקים הם ומייחלים לקירבת ה' ולאהבתו, ולא ימירו זאת תמורת כל הון שבעולם, "כי טובים דודיך מיין!"
מי כעמך ישראל!
