השתוקקות הצדיקים
"יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן" (א', ב')
רבינו "האור החיים" הקדוש מבאר (אחרי מות ט"ז, א') שהצדיקים משתוקקים כל ימיהם להתדבק בשכינה הקדושה, ולשם כך הם מוכנים לוותר על כל מנעמי העולם הזה ותענוגותיו, ואפילו על חייהם הם מוכנים לוותר, ובלבד שיזכו להיות דבוקים בה' יתברך, להתענג על זיו שכינתו. כי אין תענוג כתענוג אורו יתברך, וקורת הרוח וההנאה הבאה מהדביקות בה' יתברך, עולה במעלתה ובערכה על כל פני ההנאות עלי אדמות. וזוהי כוונת חכמים ז"ל (אבות ד', י"ז): "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא, מכל חיי העולם הזה!" וכן מצינו ברבי עקיבא (ברכות) שהיו הרומאים סורקים את בשרו במסרקות של ברזל כדי להורגו מתוך עינוי וצער, והוא באותה שעה היה מתדבק בקונו ומייחד ייחודים וכוונות נשגבות תוך כדי שהיה אומר את הפסוק: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". תלמידיו היו משתוממים ומתפלאים מניין יש לו את הכוח להתעלם מיסורי הגוף הקשים שהיו מנת חלקו באותה שעה, עד שאמרו לו: "רבינו, עד כאן!" והשיב להם רבי עקיבא: "כל ימי חיכיתי לרגע הזה ועתה שבא לידי, לא אקיימנו?!", ולכאורה מדוע חיכה רבי עקיבא לרגע הזה? אלא זו דרכם של הצדיקים, כל ימיהם מצפים ומשתוקקים להגיע לרגע שיוכלו להיות דבוקים בשכינה הקדושה, להתענג מזיו קדושתה, ומוכנים הם לכך אפילו במחיר ייסורים ומוות.
ובעניין זה מסופר על "היהודי הקדוש" מפשיסחא זצ"ל, שכל ימיו שאף והשתוקק לזכות לקרבת ה' יתברך, והיה מוכן למסור את נפשו בעבור זה, לרוב דביקותו בשכינה הקדושה. בניו ובני ביתו שהיו חרדים על חייו, והיו דואגים לשלומו ולבריאותו, עמדו סביבו במשמרות, ולא הניחוהו לבדו לרגע אחד, מחשש שמא לרוב דביקותו בשכינה הקדושה תפרח נפשו מגופו, ובעיקר היו משגיחים עליו בשעה שהיה מתפלל. והנה, באחד הימים, בעת שהיה הצדיק מתייחד עם קונו בתפילת שחרית, כאשר הגיע אל הפסוק: "ועלו מושיעים בהר ציון" הנאמר בשירת "אז ישיר", בניו לא היו לצידו, והנה ברוב דביקותו תוך כדי תפילתו, פרחה נשמתו ונפרדה מגופו. בני ביתו שהיו בחדרים סמוכים, שמעו לפתע קול של נפילה וחבטה, משנכנסו לחדרו גילו שכבר איחרו את המועד, היות ונשמתו הסתלקה לבית עולמה לרוב דביקותה בשכינה הקדושה… הוא שאמר דוד המלך ע"ה (תהילים ע"ג, כ"ח): "ואני קִרבת אלוקים לי טוב", כי אין טוב לצדיק יותר מאשר הקירבה לה' יתברך והדביקות בו.
וזו כוונת שלמה המלך ע"ה באומרו: "יִשָּׁקֵנִי מנשיקות פיהו" – דהיינו שהצדיקים משתוקקים ומבקשים לזכות לקרבת ה' יתברך, להיות קרובים לשכינה הקדושה, כאותם הנאהבים שמנשקים זה את זה לרוב חיבתם, והצדיקים חפצים בזה, שהקב"ה ינשק אותם מנשיקות פיהו שהיא הדביקות הגדולה ביותר. ואף על פי שייתכן והגוף הגשמי לא יוכל לסבול ולשאת את גודל הדביקות בה' יתברך, היות והגוף הוא מוגבל ומצומצם בכוחו, ואז עלולה הנשמה להיפרד מן הגוף לצמיתות במיתת נשיקה, למרות כל זאת, עדיין הצדיקים חפצים בקרבת ה' ואפילו במחיר הויתור על חייהם.
ומדוע חפצים הצדיקים בזאת? והלא מפסידים הם את חיי העולם הזה בכך? והרי ייתכן שנשמתם תיפרד מגופם מחמת זאת?
והתשובה: "כי טובים דודיך מיין!" טובה להם לצדיקים הקירבה לשכינה הקדושה, יותר מכל מנעמי העולם הזה ותענוגותיו הנמשלים ליין.
מאמרים נוספים:
