מהו הקורבן החביב ביותר?
"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם" (א', ב')
הקשה מרן "האור החיים" הקדוש: מדוע הוסיפה התורה בפסוק את המילה "מכם", שממנה משמע כביכול שיש אפשרות להקריב קרבן מבני האדם חלילה, והלא אין הקרבן בא אלא מן הבהמות?
והשיב: אכן, פשוט וברור שאין הקרבנות באים אלא מבעלי החיים. ברם, התורה הקדושה באה לרמוז לנו וללמדנו בזה שישנו קרבן ראשון במעלה, שקודם לקרבנות בעלי חיים, והוא הקרבן החביב ביותר לפני הקב"ה, ומהו? קירוב רחוקים! לקרב לעבודת ה' ולמצוותיו את בניו התועים, שפרשו מדרך התורה ומדרך הישר, להחזירם אל כור מחצבתם ואל שורשיהם, לקרב ליבם לאביהם שבשמיים. וזו כוונת הפסוק: "אדם כי יקריב" – כלומר, אם רוצה האדם להקריב קרבן לפני ה' יתברך כדי לעשות נחת רוח לפניו, עליו לדעת שהקרבן הרצוי והחביב לפני ה' הוא דווקא אותו קרבן שתקריבו "מכם", אותו יהודי רחוק מתורה ומצוות שתקרבוהו לדרך הישר, הוא "קרבן לה'" – זהו הקרבן הרצוי והחביב ביותר לפני ה' יתברך.
ומסופר בגמרא (תענית כ"ד) על רב, שהיה גדול האמוראים, שקבע תענית ציבור מפני הבצורת, ואף עמד בתפילה ולא נענה, ובא יהודי פשוט וביקש גשמים ומיד נענה. כשנשאל על ידי רב למעשיו, השיב ואמר שהוא מלמד תורה לילדי ישראל, וכשרואה ילד שאינו רוצה ללמוד תורה, מיד מושך את ליבו בפרסים שנותן לו, עד שמחזירו למוטב.
והלקח עצום! יהודי פשוט מוריד גשמים בתפילתו, משמע שתפילתו רצויה לפני ה', ומדוע? מפני שהוא מקרב ליבם של ילדי ישראל לדרך ה' ולמצוותיו. ועליו ועל שכמותו נאמר: ומצדיקי הרבים ככוכבים לעד.
למאמרים נוספים – לחץ כאן.
