לא לזלזל באיש!
"וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת… וְשֵׁשׁ וְעִזִּים… אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן" (כ"ה, ג'-ז')
בפרשתנו, הקב"ה מצווה את בני ישראל להביא תרומות עבור בניית המשכן, ויתירה מזו, הקב"ה אף מפרט בפרוטרוט את רשימת חומרי הגלם שיקבלו מאת בני ישראל בעבור המשכן, דוגמת זהב וכסף, שש (פשתן) ועיזים (צמר), יהלומים ומרגליות, רשימה מפורטת ומגוונת.
והקשה רבנו חיים בן עטר – האור חיים הקדוש זצ"ל:
אם נתבונן, נראה שערך התרומות ושוויין הכספי משתנה מסוג לסוג. אין דומה מחיר הזהב למחיר הצמר, ואין ערך היהלום כערך הפשתן. ואם כן, עלינו להבין מה ראתה התורה לציין ולהזכיר את הפשתן והצמר באמצע, בין הזהב ליהלומים, במרכז רשימת התרומות, והלא מן הראוי היה לכותבם בסוף הרשימה, כפי ערכם הכספי?
והשיב: "ירצה לומר שיקבלו מהמביאים… ואל יזלזלו במביא פשתן ועורות!", וביאור הדבר – ידע הקב"ה שהאדם מטבעו יקבל בהערכה גלויה את תורמי הזהב והיהלומים, שהרי ערכם לא יסולא בפז, אולם לתורמי הפשתן והצמר לא ניתן יחס מיוחד, ואדרבה, ייתכן ואף יקבלו את תרומתם ביחס מזלזל כפי ערך תרומתם.
ועל כן באה התורה וציינה את תרומת הפשתן והצמר, בין הזהב ליהלומים, במרכז! ללמדך שגם תרומתם הצנועה והפשוטה, חשובה לפני הקב"ה לא פחות מתרומת הזהב והיהלומים! והלקח נפלא ומחייב!
כל אדם ראוי להערכה וכבוד, ואף מי שהשגותיו מועטות, אם טורח ומשתדל הוא, ראוי להוקירו ולהעריכו לא פחות מהמוכשרים והמוצלחים ביותר.
שהרי כבר לימדונו חז"ל (מנחות ק"י.): "אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון לבו לאביו שבשמים".
למאמרים נוספים – לחץ כאן.
