אל תהיה קמצן!
"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (כ"ה, ב')
הקשה הצדיק רבי יעקב אביחצירא זיע"א בספרו "פיתוחי חותם":
מדוע נאמר בפסוק: מאת כל איש אשר ידבנו לבו תיקחו את תרומתי, והרי יותר נכון היה לכתוב: תיקחו את תרומתו, שהרי זוהי תרומה שלו, של הנותן?
והשיב: הלא כאשר אדם נותן צדקה לעני, או תרומה לבית ה', מהי תחושתו לאחר נתינה זו? מסתמא יתמלא בסיפוק עצום על שנתן משלו ומרכושו לאחרים…
ברם, כבר לימדונו חז"ל (אבות ג', ז') ואמרו: "תן לו משלו – שאתה ושלך שלו!" כלומר, כשאתה נותן לאחרים בתורת צדקה או תרומה, עליך לדעת כי לא משלך אתה נותן, אלא משל הקב"ה עצמו אתה נותן, כי כל אשר לך, שייך למעשה לקב"ה!
הוא שאמר דוד המלך ע"ה: "כי ממך הכל ומידך נתנו לך", דהיינו, גם לאחר שהממון מוחזק בידינו וברשותנו, עדיין נותנים אנו לקב"ה משלו, מידו, ולא משלנו.
ויסוד זה הוא הכרחי בנתינת הצדקה ובמעשה החסד, כי כאשר ידע האדם ויבין שהרכוש שבידו אינו שלו, אלא הוא של הקב"ה בעצמו, והוא רק כפיקדון בידיו, ממילא ייתן בעין יפה וברוח נדיבה, ולא יקמץ ולא יקפוץ את ידיו מלתת לאחרים, שהרי לא משלו הוא נותן.
ולפיכך אומר הקב"ה "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי"! כי הנותן צריך לדעת שאינו נותן משלו, אלא משלי הוא נותן, ותרומתו בעצם הרי היא תרומתי, כי היא שייכת לי, ולכן זה נקרא בפי התורה: תרומתי, ולא תרומתו.
וכבר אמרו חז"ל (תנחומא, ראה) על הפסוק: כבד ה' מהונך – ממה שחננך, אמר הקב"ה: לא אמרתי לך שתכבדני משלך, אלא תכבדני משלי!
הבה נשכיל לתת ביד רחבה ובעין יפה, ואל נקמץ, כי לא משלנו אנו נותנים.
כל המוסיף – מוסיפין לו!
למאמרים נוספים – לחץ כאן.
